החלטה בתיק ע"ע 56612-06-13

השופטת יעל אנגלברג שהם

1.         לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, שבו חויבה המבקשת לשלם למשיבות 2-5 סכומים שונים בגין גמול שעות נוספות בסך כולל של 85,739 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.09. כן חויבה המבקשת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח (סגן הנשיאה שמואל טננבוים ונציגי הציבור מר בנימין זהר ומר שלמה קוגן; תע"א 11938-11939/09, תע"א 11941-11950/09 ותע"א 11952/09; ניתן ביום 16.1.12; להלן - " פסק הדין").

הרקע לבקשה

2.         המבקשת היתה מנהלת ובעלת מניות בחברה שהקימה וניהלה בתי אבות ומוסדות סיעודיים לקשישים (להלן - " החברה"). החברה נוסדה בשנת 1967 על ידי מר מיכאל אלרואי, בעלה של המבקשת, יחד עם שותפים נוספים. בשנת 1981 נפטר מר אלרואי וניהול החברה ובתי האבות עבר לידי המבקשת. במהלך שנת 1984 נפרדה המבקשת מיתר השותפים בחברה ומיתר מרכזי הקשישים, והמוסד היחיד שנותר תחת ניהולה היה בית החולים הסיעודי ברמת גן (להלן - " בית החולים"). עובדים רבים, והמשיבות בכלל זה, עבדו בבית החולים בתקופות שונות ולפרקי זמן שונים. בחודש 8/09 קיבלו עובדי בית החולים הודעה על הפסקת עבודתם בחברה, בעקבות מכירת בית החולים לחברה אחרת. העובדים המשיכו לעבוד בבית החולים, תחת החברה האחרת.

3.         בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב התבררו, במאוחד, תביעות שהגישו המשיבות ושמונה עובדים נוספים כנגד החברה, המבקשת ובן המבקשת שהחזיק בחלק ממניות החברה, מר שרון אלרואי (להלן - " שרון") לחיובם, ביחד ולחוד, בתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתם בבית החולים וסיומה, בסך כולל של 587,789 ש"ח.

            בין לבין, ניתן כנגד החברה, לבקשתה, צו פירוק על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (פר"ק 2986-09) ומונה לה מפרק זמני. בהתאם, הגישו העובדים תביעות חוב למוסד לביטוח לאומי (להלן - " המוסד"). המוסד הודיע לעובדים כי אישר להם תשלומים בגין הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ודמי הבראה. לאחר קבלת הסכומים מהמוסד, הצטמצמה המחלוקת שבין הצדדים ובפני בית הדין האזורי נותרו להכרעה אך תביעות המשיבות לתשלום גמול שעות נוספות ולהפרשי דמי הבראה שלא שולמו להן.

4.         המשיבות טענו כי במשך השנים לא שילמה להן המבקשת את מלוא השכר בגין שעות נוספות. עוד טענו המשיבות כי דמי ההבראה שולמו להן תמיד בפיגור של שנה, וכי מאחר שמתלושי השכר לא ניתן ללמוד על תשלום דמי ההבראה בפיגור, לא התקבלה טענתן בעניין זה על ידי המנהל המיוחד של החברה. המשיבות הוסיפו וטענו כי יש לראות הן את החברה, הן את המבקשת, הן את שרון כמעסיקיהן לאורך כל תקופת עבודתן בבית החולים, וזאת מכח דוקטרינת הרמת המסך. לטענתן, המבקשת התנהלה בחוסר תום לב שעה שלא שילמה להן את השעות הנוספות המגיעות להן במשך שנים, וכן עשתה המבקשת שימוש בכספי החברה לצרכיהם האישים של בני משפחתה ושילמה להם משכורות מקופת החברה, שעה שאלה כלל לא עבדו עבור החברה.   

            בכתב ההגנה טענה המבקשת כי החברה דאגה לשלם לעובדים את מלוא הכספים המגיעים להם, כי חשב החברה הוא שטיפל בענייני הכספים, וכי התנהלותה היתה בתום לב, לטובת החברה ולרווחת העובדים. עוד נטען כי הקשיים בפעילות החברה החלו בשנת 2007 נוכח התחרות בענף הסיעוד שהביאה בסופו של דבר למכירת פעילות החברה ולפירוקה, על מנת שעובדיה יוכלו לקבל את הכספים המגיעים להם מהמוסד.

5.         בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיבות לגמול שעות נוספות, בעוד שתביעתן להפרשי דמי הבראה נדחתה. בית הדין קבע, בהסתמך על תלושי השכר ודוחות הנוכחות שהוצגו בפניו, כי למשיבות שולמו שעות נוספות עד לחודש 3/03, גם אם באופן חלקי, וכי מחודש 4/03 ואילך חדלו לקבל רכיב זה ונעלמה האבחנה בין התעריפים השונים בשכרן. בקשר לכך נקבע כי לא נסתרה גרסת המשיבות, שלפיה המבקשת ערכה כינוס בחודש 3/03 ובו הודיעה כי עקב מצב כלכלי לא טוב תוריד להן את השעות הנוספות לתקופה זמנית בת 6 חודשים. עוד נקבע כי תחילה הכחישה המבקשת את טענות המשיבות לגבי הכינוס וכי בהמשך האשימה את חשב החברה במחדל. כן נקבע כי הוכח שהעובדים פנו למשרד התמ"ת ולהסתדרות במטרה לקבל את מלוא זכויותיהם, לרבות תשלום שעות נוספות, וכי המבקשת היתה ערה לפניותיהם אלה.

            התביעה לתשלום הפרשי דמי הבראה נדחתה מן הטעם שמתלושי השכר לא ניתן ללמוד שתשלום דמי ההבראה נעשה בפיגור ומאחר שהמשיבות לא הגישו ערר על החלטת המנהל המיוחד שמונה לחברה לדחות בחלקה את תביעתן לדמי הבראה. 

6.         אשר לעילה של הרמת מסך, נקבע כי התקיימו נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות של החברה ואת חיוב המבקשת באופן אישי, כבעלת מניות, בחובותיה של החברה למשיבות. בית הדין קבע כי התנהלות המבקשת, שביודעין לא שילמה לעובדים את תמורת השעות הנוספות במשך השנים, מהווה התנהגות בחוסר תום לב וקיפוח עובדיה, המצדיקה הרמת מסך וייחוס חובות החברה למבקשת. עוד נקבע כי הטעם העיקרי המצדיק את הרמת המסך הוא עירוב הנכסים שבוצע בחברה. בקשר לכך נקבע כי הוכח שהמבקשת הוציאה מקופת החברה כספים שלא כדין על מנת לשלם לבני משפחתה מידי חודש משכורת והטבות שונות, מבלי שעבדו בחברה בפועל; המבקשת ניצלה את נכסי החברה לכיסוי צרכים פרטיים שלה ושל בני משפחתה, מבלי שדאגה להבטחת זכויות עובדי החברה; החברה נוהלה על ידי המבקשת תוך טשטוש גבולות בין הניהול העסקי של החברה לניהול העניינים הכספיים של משפחת המבקשת.

מנגד, נדחתה התביעה לחיובו האישי של שרון, בנימוק שלא היה בעל מניות בחברה ולא שימש בה בתפקיד ניהולי, ועל כן אין כל עילה להרים את מסך החברה ולייחס לו את חובותיה.

בית הדין קמא חייב את המבקשת בהוצאות המשיבות ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח.

הבקשה וטענות הצדדים

7.         המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה בקשה לעיכוב ביצועו, היא-היא הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים, שכן בית הדין קמא חרג מסמכותו שעה שהשתמש בסעד קיצוני, ללא כל הצדקה עניינית. לטענתה, טעה בית הדין קמא בכך שפסק למשיבות סכומים מעבר לאלה שנתבעו בכתב התביעה ובכך שלא הבחין בין חובת תום הלב המוטלת על מעביד לבין חובת תום הלב המוטלת על בעל שליטה בתאגיד. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי פירושו המעשי של פסק הדין הוא כי כל מצב של אי תשלום שכר עבודה או זכות סוציאלית כלשהי, מחייב הטלת אחריות אישית. טענות נוספות בפי המבקשת: מסקנת בית הדין - שלפיה הרמת מסך נעשית בקלות כאשר מדובר על אי תשלום שכר עבודה - עומדת בסתירה להוראות המחוקק; טעה בית הדין בכך שלא יישם את ההלכה הקובעת חיוב אישי של בעל שליטה בשל פעולה בחוסר תום לב בלבד; בית הדין דילג על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מבלי להתעמק בו ושלא בצדק; לא היה מקום להטיל אחריות אישית על המבקשת, שעה שלא הוכח כי עשתה שימוש לרעה במסך ההתאגדות; אמנם גמול השעות הנוספות לא שולם משך זמן רב, אך הדבר נעשה כדי לחסוך בהוצאות החברה שנקלעה לקשיים כספיים; אי תשלום גמול שעות נוספות נעשה משך תקופה קצרה ביחס ל-42 שנות פעילות החברה, שבמהלכן שולמו מלוא התשלומים המגיעים לעובדים; לא היה עירוב נכסים, שכן מדובר בחברה משפחתית והוצאות השכר לבני המשפחה לא היו כה חריגות.        

8.         באשר ל מאזן הנוחות טוענת המבקשת כי ביצוע פסק הדין באופן מיידי יגרום לה נזק בלתי הפיך, בהתחשב בגילה (78), בהיותה חסרת אמצעים, ללא מקור הכנסה פרט לקצבת זקנה המשולמת לה מהמוסד. המבקשת טוענת כי השקיעה את כל כספיה ומרצה בחברה ולא מצאה להפריש לעצמה כספים לקרן פנסיה, וכיום היא נתונה לחסדיו של בן זוגה המפרנס אותה. עוד ציינה המבקשת, כי בבעלותה דירה שבה היא מתגוררת (להלן - " הדירה"), שהמשיבות הטילו עליה עיקול עם הגשת התביעה לבית הדין האזורי, וכי על מנת לשלם את הסכום הפסוק, יהא עליה למכור הדירה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי אם יתקבל ערעורה לאחר ביצוע פסק הדין, יקשה עליה להיפרע מהמשיבות, העוסקות, לטענתה, בעבודות ניקיון וסיעוד, בשכר מינימום.

9.         המשיבות הודיעו על התנגדותן לבקשה. לטענתן, התנהלות המבקשת בהגשת הבקשה כיום, מוכיחה עד כמה היא חסרת תום לב. לטענתן, עיון בהודעת הערעור מעלה כי המבקשת מכירה בזכותן לגמול שעות נוספות ומודה בקיום חיוב, אך טוענת כי אין להטילו עליה באופן אישי. לטענת המשיבות, חוסר תום ליבה של המבקשת בא לידי ביטוי גם בהצגתה כחסרת אמצעים וכמצויה במצב כלכלי כה קשה שייאלצה למכור את דירת מגוריה כדי לעמוד בתשלום הסכום הפסוק בשעה שההיפך הוא הנכון. בהקשר זה טוענות המשיבות כך: המבקשת לא טרחה לגלות כי הדירה היא בשטח של כ-127 מ"ר, בקומה השמינית ברחוב דוד המלך בתל-אביב, ששוויה כ- 6,000,000 ש"ח, בעוד שהחיוב המשוערך של פסק הדין עומד על סך של כ- 108,000 ש"ח בלבד; המבקשת לא טרחה לגלות שבבעלותה דירה נוספת בשטח של 83 מ"ר ברמת גן, ששוויה אינו פחות מ- 2,000,000 ש"ח ושלפני מספר חודשים מכרה את חלקה (10%) במגרש בשטח של 1,350 מ"ר בקרית אונו, עסקה שהניבה לה ממון רב; המבקשת, עורכת דין בהשכלתה, מבקשת עיכוב ביצוע תשלום של כ- 108,000 ש"ח, המהווים מעט יותר מאחוז אחד משווי נכסיה הידועים; יש להביא בחשבון כי החיוב הכספי שהושת על המבקשת מקורו בזכויות מכח חוקי המגן.

10.       המשיבות מוסיפות וטוענות כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, ומבוסס בעיקרו על קביעות עובדתיות, שבהן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין יישם הלכות קיימות על מצב עובדתי נתון וקבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולייחס את חובותיה למבקשת. עוד נטען, כי אין כל ספק שהתנהלות המבקשת, שמשך שנים לא שילמה למשיבות את המגיע להן בגין השעות הנוספות, היוותה התנהגות בחוסר תום לב וקיפוח של העובדים. טענות נוספות מפי המשיבות: בית הדין קיבל את עמדתן שלפיה המבקשת היתה מודעת לחובתה לשלם שעות נוספות, שכן שילמה עבורן בעבר; אין ממש בטענת המבקשת שלפיה נפסקו לזכותן סכומים שכלל לא נתבעו; אמנם בכתב התביעה ננקב הסכום 68,333 ש"ח אולם, כאשר ערכו המשיבות במסגרת תצהיריהן את חישוב הסכומים המגיעים להן בגין שעות נוספות, התברר להן כי הסכום המצטבר הנומינלי שהן זכאיות לו עומד על 85,739 ש"ח; וממילא, אין מדובר בהרחבת חזית אלא בטענה לאי תשלום גמול שעות נוספות שהיתה גלויה מיום הגשת התביעה והיה על המבקשת להתגונן כנגדה.  

11.       בתשובה לתגובת המשיבות חוזרת המבקשת על בקשתה ומדגישה כי היא האחרונה שניתן לייחס לה התנהלות בחוסר תום לב. לדבריה, ניהלה את החברה למופת משך 25 שנה שבהן שילמה לעובדי החברה את שכרם במלואו ואף מעבר לנדרש. ואולם, כשהחברה כשלה שלא באשמתה, במהלך עסקה הרגיל, לא שילמה למשיבות חלק זעום משכרן. עוד טוענת המבקשת כי אינה בעלת רכוש ונכסים רבים, כי על הדירות שנזכרו בתגובת המשיבות רובצת משכנתא לטובת הבנק בשיעור נכבד, כי על כן היא " לא בדיוק יכולה לעשות שימוש בנכסים אלה" וכי הערכות השווי של המשיבות חסרות יסוד (סעיף 4 לתשובה לתגובה).